יצאנו לטיול הזה תחת בשורות החזאים שהבטיחו קור וגשם אולם, חרף התחזיות, אף שערה אחת משערות ראשינו (לאלה מאתנו שעדיין יש להם שערות על הראש…) לא חשבה לבטל את הטיול. טיילנו הן בגליל התחתון ומשם המשכנו לעמק הירדן. היה גם קר וגם כיף.
בנתיבי שועלים – והפעם, גליל תחתון ועמק הירדן.
כשהייתי חייל בסיירת חרוב, אי שם בשנת 1972, יצאנו לריצה כשמוביל אותנו המ"כ הקשוח והבלתי מתפשר שלנו, משה אקהויז. החל לרדת גשם שהלך והתגבר ואז אקהויז אמר את המשפט שנכנס לסיפורי המיתולוגיה של הפלוגה: "לא גשם מקומי זה הוא שיכריע אותנו", אמר והמשיך לרוץ כשאחריו שורה ארוכה של חיילים רטובים עד לשד עצמותיהם. נזכרתי בסיפור הזה ביום שלישי, עת הלכנו בנחל תבור, בחלקו המזרחי, כשגשם מלווה בברד קל ורוח, מלווים אותנו במשך כחצי שעה והופכים את השביל עליו פסענו משביל בוצי למסלול החלקה מתעתע אבל, ברוח דבריו של אקהויז, הגשם המקומי לא הכריע אותנו אלא להיפך – אם עד אותו רגע מצב הרוח היה בשמיים, עכשיו הוא הגביה עוף. כידוע, אתה נרטב רק פעם אחת וזהו. כל מה שבא אחר כך, ממש לא מזיז…
יצאנו לטיול הזה תחת בשורות החזאים שהבטיחו קור וגשם אולם, חרף התחזיות, אף שערה אחת משערות ראשינו (לאלה מאתנו שעדיין יש להם שערות על הראש…) לא חשבה לבטל את הטיול. להיפך, רצינו לאסוף עוד חוויה בשרשרת החוויות של השועלים. רק שינינו את המסלולים המקוריים עליהם חשבנו אבל השינויים לא פגמו בטיול.
ביום הראשון היינו אמורים ללכת בנחל ציפורי אבל, האזהרות באתרים השונים שאין להכנס לנחל הזה אחרי ימים גשומים עשו את שלהן והחלטנו, יום לפני שיצאנו, שבמקום התכנון המקורי נלך במסלול שמתחיל בתל גובל (כקילומטר צפונית מערבית לבית קשת) ומסתיים בצומת גזית (מסלול אדום שעובר לכחול, חולף בסמוך לבית הספר החקלאי 'כדורי' ועל פני הכפר הבדואי שיבלי).
הסימונים לאורך השביל אבדו בצמחיה השופעת ואם נוסיף לכך את העובדה שהשטח מרושת שבילי משנה, בין אם שבילי בעלי חיים, בין אם שבילים שפולסו על ידי מטיילים שהיו שם לפנינו, תבינו שהדרך ארכה עד מאד, ארכה אך יפתה מאד. הכל פורח והפריחה אותנו משגעת, כמו ששרה שלישיית גשר הירקון. מידי פעם איבדנו את השביל אך בעזרת "עמוד ענן" (ידידו הטוב ביותר של המטייל בשבילי הארץ) מצאנו אותו שוב ושוב והתחברנו אליו כמו שעולל מתחבר אל שדי אמו.
חלקו האחרון של השביל עובר בנחל השבעה הנקרא על שם שבעה לוחמים מבית קשת שנהרגו בקרב עם בדואים מהאזור ב- 16 במרס 1948, ביניהם עלי, בנם של יצחק בן צבי (הנשיא השני של מדינת ישראל) ורחל ינאית בן צבי. הקטע הזה עבר "טיפול" של קק"ל שהכשירה אותו כפארק ואני פחות התחברתי אליו, אף שאני מבין את הצורך לעשות זאת, אם המטרה היא לקרב אנשים לטבע.
מצומת גזית נסענו לעיר העתיקה של ציפורי ושם סיירנו בהדרכתו של אציקלופדיה שלנו, שהפליא בסיפוריו ובתיאור ההיסטוריה של הארץ והמקום בימים בהם שלטו כאן הרומאים, והיהודים ניסו לשקם את עצמם אחרי החורבן האדיר שחוו בעקבות מרד בר כוכבא. לכל מי שלא היה בציפורי עד כה, אני ממליץ בחום לבקר באתר (כניסה באמצעות תעודת מטמון של רט"ג).
אחרי ארוחה מצוינת ב"אלתנור" בכפר ריינה (מנות טעימות המוגשות ברוחב לב – מומלץ ביותר) נסענו ל'פינה בסג'רה', מקום שאנו חוזרים אליו שוב ושוב ויש לנו בו כבר תחושת בית. בערב ביקר אותנו רפי ושדי, חבר חקלאי ואיש אילניה, שנטע כרם זיתים וקרא אותו על שם אביו 'כרם אבשלום' והשמן שהוא מפיק פשוט מעולה. התארגנו על ערק ומיני תופינים ושמענו בעניין רב ובמשך שעה ארוכה את סיפוריו של רפי על שמן הזית בישראל וחרף העייפות מהיום הזה, אף אחד לא עצם עין ולא ניקר וכשמדובר בשועלים בגילנו, הדבר ייחשב להישג גדול של רפי.
לגבי יום שלישי, החזאי הבטיח גשם ואנו, ספקנים גדולים שכמותנו, אמרנו שהוא בטח מגזים והחלטנו שנעשה את הטיול ויהי מה ובכל מקרה, גם אם יירד גשם, זו תהיה בסך הכל חוויה. אמרנו ועשינו. גם הפעם שינינו את המסלול המקורי בגלל השבילים החלקים והחלטנו שנלך בנחל תבור, מהפתחה המזרחית שלו עד עין שחל ובחזרה. גם כאן הנוף משגע, הכל צבוע בצבעים ירוקים ומרבדי פריחה צהובים (חרציות), חלמוניים (קידה שעירה) או חרדליים (חרדל לבן) מנקדים את הירוק. הדרך בוצית וצריך לחצות את הנחל מידי פעם אבל למי אכפת? נכנסים בפעם הראשונה למים, נרטבים וזהו. אי אפשר להרטב שוב… בשלב מסוים השמיים התקדרו וראינו את הגשם מגיע. התארגנו בהתאם (כיסויים נגד גשם ומעילים) וגדי שימרון שלף מאי שם את המטריה המיתולוגית שלו והלך כשהוא מזמזם להנאתו. הגשם התגבר ובמשך דקות אף לווה בברד קל ועדין אבל אנחנו, שועלים זקנים ולמודי קרבות, המשכנו ללכת עד שהגענו סמוך לעין שחל והחלטנו לעצור כי, כדי להגיע אליו, היינו אמורים לחצות את הנחל במקום בו זרימתו חזקה יותר ואת זה ממש לא רצינו לעשות. התיישבנו בשטח הפתוח על גבי סלעי הבזלת המפוזרים בו, השמש יצאה מבין העננים, הורדנו את המעילים, פרשנו אותם לייבוש והתיישבנו במקום, נהנים מהנוף והאוכל שהבאנו עמנו.
אחרי מנוחה של כחצי שעה ופטפוטי שועלים, התחלנו לחזור לכביש 90, שם השארנו את הרכבים ואחרי טקס ארוך של החלפת הבגדים והנעליים, נסענו למצודה הצלבנית בכוכב הרוחות ובקור מקפיא עצמות סיפר לנו שם איציקלופדיה על ההיסטוריה של המקום שהפך לסמל לנפילת הממלכה הצלבנית הראשונה, אי שם בשלהי המאה ה- 12.
בדרך הביתה עצרנו במסעדת 'קימל בגלבוע' לארוחת שועלים מסורתית (על קורותינו במקום אולי אפרט בפוסט נפרד ואולי לא…) ומשם הביתה.
עוד מסע שועלי הסתיים בהצלחה. יש לנו ארץ נהדרת ויפה. צאו לטייל בה ושמרו עליה.
סוף שבוע רגוע לכולנו.
