נובמבר 2021

על "שביל הרץ" יודעים לספר כי הוא שימש לקשר בין מחנות חיילי הלגיון העשירי הרומי שצרו על מצדה בשנותיו האחרונות של "המרד הגדול" ואתרי מסלולי הטיול השונים מגדירים אותו כמתאים למיטיבי לכת בלבד. אני לא יודע מי הוא אותו "רץ" או מי הם אותם "רצים" ששימשו כאנשי הקשר בין המחנות אבל, בדבר אחד אני בטוח – היה להם כושר גופני מצוין ושרירי רגליים מפותחים… אבל עוד נגיע ל"שביל הרץ"…

הפעם החלטנו לבלות במדבר יהודה. מזג האוויר נראה מתאים, ההתארגנות לא מורכבת מידי והמסלולים מפתים. ביום הראשון מסלול בן כ- 16 ק"מ, מחניון ברכת צפירה (הקפצה למקום מערד), הליכה מעל נחל צאלים, כל הזמן מדרום לו, ירידה לכיוון המצדה והגעה אל ההר מכיוון מערב. עד שם הדרך שגרתית – קצת מישור, קצת עליות, קצת ירידות – שום דבר לרוץ ולדווח עליו. הנופים? נופי מדבר בשלהי הקיץ (רשמית כבר סתיו אבל רשמיות לחוד ומציאות לחוד – הכל יבש, על גבול הצחיח, ואפשר לשמוע את תחינת הצמחים לקצת מים…). מזג האוויר? חם אבל יבש, רוח קלילה מנשבת וכשאנחנו יושבים לנוח בצל, התענוג אמיתי. בעלי חיים? ביום הזה ראינו רק עופות – עורבים קצרי זנב, סלעיות, טריסטרמיות ואפילו שחור זנב שליווה אותנו חלק מהדרך. יש קצת ירוק דהוי בערוצים אבל הצבע השולט הוא חום צהוב מדברי – תזכורת לסביבה בה אנו חיים. הטבע מחכה לגשם הראשון ואז המדבר יתחיל להצבע בירוק, פרחים יפרחו ותחושת שמחה תמלא את האוויר. כרגע הטבע בעצירה או, לפחות, נע באיטיות אל עבר מטרה שרק הוא מבחין בה.

ואז הגענו ל"שביל הרץ". השביל יוצא מהסוללה המפורסמת, נע צפונה ואז יורד למישור שמצפון להר בתלילות אכזרית שנתנה אותותיה ברגלינו ובעיקר בברכינו הלא צעירות. אני שונא ירידות בהליכה והפעם הירידה הייתה קשה במיוחד. זו לא רק הזווית הבלתי אפשרית אלא גם המסלול זרוע אבנים בגדלים שונים שהצריך מאתנו ריכוז עילאי שכן, רגע אחד של חוסר תשומת לב ואתה יכול למצוא את עצמך מתדרדר במדרון וחלילה, נפצע. הזווית החדה מפעילה לחץ עצום על הברכיים ואלה שלא שומרים על כושר ועובדים על שרירי הרגליים, חשו בסוף המסלול את העומס הרב שמופעל על הברכיים. הדבר נתן את אותותיו בעיקר ביום הבא. ואני שוב, כמו פעמים רבות בעבר, הודיתי בלבי לאורן חמאוי Oren Hamawi שקורע אותי באימונים אבל זוכה לברכותי בטיולים.

מ"מאגורת רחמים" המשכנו ללכת עד שביל אסף, נקודה שהוקמה לזכר אסף שלמה אלון ז"ל, לוחם גולני שנהרג בקרב עם חוליית מחבלים ליד מנרה, ב- 19.04.1987. כאן המקום לציין שקטע השביל הזה הוא גם קטע משביל גולני שמתחיל ברמת הגולן ומסתיים באילת. לאחר מנוחה קצרה ליד נקודת ההנצחה, התחלנו בירידה לכיוון נחל רחף עליון ועוד לפני הכניסה לנחל, נפרדנו בצער משלושה שועלים – שניים שברכיהם הודיעו להם שדי להם (תוצאת הירידה הקשוחה ב"שביל הרץ") ואחד שליווה אותם בחזרה לשביל אסף. וזאת עליכם לדעת – לא קל לשועלים להיפרד משועלים אבל, הקלה עלינו ההבנה שזו ההחלטה הנכונה כי, העיקר הבריאות ואין שום צורך להוכיח למישהו שאנחנו יכולים. הוכחנו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר או, כמו שאמר 'האווירון' – "אני לא צריך להוכיח שום דבר והוכחתי את זה היום על המגרש".

כשסיימנו את המסלול, אחרי ההליכה בחלקו העליון של נחל רחף, נשמנו לרווחה. הפעם זה היה קשוח באמת.

את היומיים הנהדרים האלה קנחנו בביקור בתל ערד בניצוחו של איציקלופדיה שלנו (איציק בשור האחד, היחיד והמיוחד) ושמענו על ההיסטוריה המרתקת של המקום. הכניסה לאתר כרוכה בתשלום או בהצגת כרטיס "מטמון" של רט"ג.

וכך, חברות וחברים אהובים שלי, כך הסתיים לו עוד פרק מיוחד בספר הבלתי נגמר של שועלי שלשום.

לחיי הטיולים הבאים, לחיי כולנו, ולחיי הארץ היפה הזאת.