גם הפעם יצאנו, שועלי שלשום (בהרכב מצומצם משהו) לאזור נחל צין. עשינו שני מסלולים, כ- 30 ק"מ בסך הכל. חלקים מהדרך (היום הראשון ותחילת היום השני) נחשבים לקטעים קלים להליכה ואילו חלקו השני של היום השני – מהנרקיסים בנחל חצץ ועד היציאה מנחל דרוך – נחשב למסלול הליכה למיטיבי לכת וכולל ירידה בסולמות בנחל דרוך ושני קטעי הליכה, לאורך קיר ומעל מצוק – לא מומלץ למי שסובל מפחד גבהים.

את מסלול היום הראשון התחלנו מנקודת התצפית של עין מעריף, שם איציק בשור (אנציקלופדיה) הרביץ בנו קצת גיאולוגיה ואחרי שהבנו מה קרה לנחלים באזור בעקבות היווצרות ה"סיריאן-אפריקנישע ברוכ" (השבר הסורי אפריקאי בתרגומו של איציק) וכיצד הם "נגנבו" לאחור על ידי השקע ושינו את מסלול זרימתם, יצאנו לדרכנו לתוך אחד הנחלים האלה, הלוא הוא נחל צין הידוע. הלכנו לאורך הנחל לכיוון כביש 40, חצינו אותו מערבה (לעשות זאת בזהירות) ושם שמנו פעמינו לכיוון הר ערקוב, המוגדר על ידי מטיילים כ"הר כרכום לעניים" ותאמינו לי, לא עניים ולא בטיח'.

בטרם טיפסנו על הר ערקוב, ישבנו בצל עץ שיטה יפהפה כדי להרגיע את הרעב ואחרי אתנחתא של כעשרים דקות, הלכנו לבורות רמליה (מערכת בורות מים שנחצבה בסלע הגיר במקום, כנראה בתקופה הביזנטית). אגב, יש הגורסים שמדובר בבורות נבטיים אלא שהנבטים, בבסיסם לא היו חקלאים אלא בדואים שהתפרנסו מהובלת סחורות יקרות ערך מאזור ערב לנמלי הים התיכון. אידיאולוגית, הם לא רצו להתיישב, להכות שורש במקום אחד ולכן, ככל הנראה, מדובר בצאציהם של הנבטים, שתחת שלטון רומי ובהמשך, הקיסרות המזרחית (המוכרת לנו כ"ביזנטיון"), שהשתלטה על נתיבי הסחר העתיקים באזור, החלו אט אט לאבד את מקור הפרנסה העיקרי שלהם והחלו להתיישב בכל מיני מקומות ובהם עבדת הסמוכה, ולמדו להפיק מהשטח הקשה את המרב, כולל אגירת מים בדרכים מתוחכמות.

מבורות רמליה טפסנו אל הר ערקוב (טיפוס נוח בשביל העולה במתינות לגובה של כ- 150 מ' מעל פני השטח – כ- 650 מ' מעל פני הים) ושם פגשנו את חרותות הסלע (כדוגמת אלה שפגשנו בהר כרכום) ועשרות רבות של רוג'ומים, אותם קברים עתיקים שהוקמו במקום על ידי נוודים שחיו באזור כ- 4000 שנה לפני זמננו. על הר ערקוב מצאנו, להפתעתנו הנעימה, סלע שטבוע בו צמח מאובן ובנוסף, פגשנו בפרט צעיר של חרדון המדבר, שבאופן אופייני לסוג חרדון זה, קפא על מקומו כשהגענו לקרבתו, מתמזג להפליא עם צבע האדמה במקום, ואפשר לנו לעשות לו "בוק". ירדנו מההר בשביל הירוק המושך צפונה ואז מזרחה, חזרה לכיוון עבדת, שם השארנו חלק מהרכבים.

בעודנו צועדים בערוץ בו מתפתל השביל הירוק, שמענו לפתע נביחות מוזרות, שונות מנביחות כלבים, ומבט קצר לעבר ההר שמעלינו, גילה שאנו חוזים בריב שועלים שכנראה נלחמו על ליבה של שועלה שהיה שווה להלחם עבורה. הם רדפו זה אחר זה, משמיעים נביחות רמות ומידי פעם עצרו לכמה שניות ושבו למרדף. המרדף נמשך דקות אחדות עד שנעלמו מעינינו אבל, לשמחתי, הספקתי לקלוט במצלמה חלקים מהיופי הזה. נפרדנו מקרובי משפחתנו השועלים, חזרנו לרכבים ונסענו למצפור ליפא גל, הנמצא כמה ק"מ צפונית משם וחלקנו ירד לראות את חרותות הסלע הסמוכות. אני, שרוויתי חרותות סלע ליום אחד, נשארתי עם דודו ושלום במצפור ונהנינו מהאור הנהדר של אחה"צ ומאוויר הנקי והצלול.

לאחר לילה של שינה מתוקה וארוחת בוקר של שועלים בבית קריבין במדרשת שדה בוקר, יצאנו ליום השני. השארנו את הרכבים ביישוב מרחב-עם, התחברנו לשביל השחור שהוביל אותנו לבורות חצץ (מערכת בורות מרשימה, כנראה מאותה תקופה של בורות רמליה). הבורות, המתמלאים מים אחת לכמה שנים, עומדים כרגע יבשים (למעט קצת בוץ, תוצאת הגשמים שירדו באזור בימים האחרונים). מבורות חצץ המשכנו בשביל הנוח עד הערוץ בו פורחים הנרקיסים (כבר מעבר לשיא – להערכתי בעוד שבוע תיוותר פריחה מועטה, אם בכלל). עד כאן המסלול מומלץ לכל מי שאוהב הליכה לא קשה ולא מאתגרת – יש כאן גם דרך יפה וגם פריחת נרקיסים שופעת ולא אופיינית למדבר – ומכאן מתחיל מסלול המטפס אל ראש הרכס ויורד בנתיב מתפתל אל תוך נחל דרוך שכאמור, יש בו כמה קטעים לא קלים, אפילו מסוכנים ובטח לא מומלץ לעשות אותו עם ילדים קטנים.

נחל דרוך הוא נחל יפהפה הנשפך לנחל צין ויוצר בדרכו צורות מרהיבות כשגולת הכותרת היא "פרסת דרוך" המפורסמת, תוצאת קימוט, שבירה וארוזיה שמתרחשים כבר מיליוני שנים ויצרו את ה"פרסה".

כאמור, המסלול הזה מוגדר כמסלול למיטיבי לכת וכך יש להתייחס אליו.

סיימנו את ההליכה בדרך הנפט ומשם באו אסף ויהודה ממרחב-עם לאסוף אותנו והחזירו אותנו לרכבים שהמתינו לנו ביישוב הקטן, שהוקם בשנית 2001 ונקרא על שם רחבעם זאבי ז"ל.

כדרכם של שועלים, קינחנו בארוחה מצוינת, והפעם בסניף הבאר שבעי של "רובן". לאחר הארוחה נפרדנו בכשכושי זנב נמרצים וכבר אנו מתגעגעים למפגש השועלים הבא.

וגם הטיול הזה עלה לאתר באדיבות עמי מורן.